דרום אמריקההאירופאי הראשון שנחת באי הפסחא היה האדמירל ההולנדי ג'ייקוב רוגווין Jacob Roggeveen, שערך בו ביקור של יום אחד בשנת 1722. הוא וצוותו מצאו במקום אוכלוסייה שאותה תיארו כבעלי מאפיינים פיזיים מעורבים שסגדו לפסלים עומדים ענקיים בעודם משתטחים אל השמש העולה. לחלק מהגברים היו תנוכי אוזניים מחורצים שהגיעו עד הכתפיים…
משלחת שנשלחה על ידי המשנה למלך הספרדי בפרו גילתה מחדש את האי בשנת 1770. הספרדים בילו ארבעה ימים על החוף והיו הראשונים לדווח כי למקומיים יש צורת כתב משלהם. הם העריכו את האוכלוסייה בכ-3,000 נפשות.
נראה שמלחמת אזרחים השתוללה על האי לפני הגעתו של הנווט הבריטי קפטן ג'יימס קוק ב-1774; מכיוון שהמשלחת האנגלית מצאה אוכלוסייה פולינזית מוכת עוני של כ-600 או 700 גברים בלבד ופחות מ-30 נשים. האנגלים הבחינו שהפסלים הגדולים אינם עומדים עוד, רובם הופלו בכוונה.
לאורך מאה השנים הבאות ביקרו באיים ספינות ממדינות שונות אולם האירופאי הראשון שהתיישב באי ב-1864 היה האח יוג'ין איירו, וכתוצאה מכך, האוכלוסייה התנצרה עד 1868. מתיישבים מטהיטי החלו לגדל כבשים על האי ב-1870.
ב-1888 סופח האי על ידי צ'ילה, שהשכירה כמעט את כל שטחו לגידול כבשים; ב-1954 השתלט הצי הצ'יליאני על שטחי גידול הכבשים. ב-1965 מונה מושל אזרחי על ידי ממשלת צ'ילה, ותושבי האי הפכו לאזרחים מלאים של צ'ילה. תוך דור אחד, תושבי איי הפסחא הגיבו בהצלחה לתירבות מוחלט לסטנדרטים של המדינה מבלי לאבד את הגאווה שלהם באבותיהם, בכישוריהם ומנהגיהם. מדי שנה בפברואר נפגשים זקנים וצעירים משני המינים בתחרויות כדי להחיות את האומנויות והטקסים מעברו של האי, כולל גילוף, קעקוע, בניית סירות קנים, שירה וריקודים מסורתיים. בשנת 2018 הוקם האזור הימי של ראפה נוי, המקיף 286,000 מייל רבוע (740,000 קמ"ר) של האוקיינוס השקט המקיף את אי הפסחא.
אי הפסחא מפורסם בזכות למעלה מ-600 פסלי אבן ענקיים ובשל חורבותיהן של במות אבן ענקיות(ahus) . חפירות ארכיאולוגיות שהחלו בשנת 1955 גילו שהשרידים במקום שייכים לשלוש תקופות נפרדות. התקופה המוקדמת מתוארכת ל-700-850 לערך לספירה והארכיאולוגים גילו כי בתקופה זו נחצבו מגוון פסלים, ביניהם אב טיפוס קטן יותר של פסלי התקופה האמצעית. סוג אחר היה פסל ריאליסטי בדמותו המלאה של גבר כורע כשישבנו מונח על עקביו וידיו על ברכיו, דומים למונומנטים שלפני האינקה בטיוואנקו שבדרום אמריקה.
בתקופה האמצעית, בערך בשנים 1050–1680, פסלים נהרסו והושלכו בכוונה, וכל האהוס נבנו מחדש ללא התחשבות בכיוון השמש או בהתאמת הבנייה. נראה שהרצון היחיד היה להשיג פלטפורמות חזקות המסוגלות לתמוך בפסלי המואי הקלאסיים של תקופת האמצע.
בתקופת האמצע נבנו גם חדרי קבורה בתוך האהוס. גודל הפסלים הגיע לממדים מדהימים; גובהם של רוב הפסלים מהתקופה האמצעית נע בין 3 ל-6 מטרים לערך, אך הגדול ביותר מבין אלו שעמדו בעבר על גבי אהו היה בגובה של כ- 10 מטרים, מורכב מגוש בודד במשקל של כ- 82 טון ופוקאו (קישוט ראש) של כ-11 טון מאוזן על הקודקוד שלו. מסורות, הנתמכות על ידי ארכיאולוגיה, מצביעות על כך שהפסלים מייצגים אישים חשובים שהפכו לאלים לאחר המוות.
פסלים של התקופה האמצעית נחצבו כולם מהטוף הצהוב-אפור המיוחד שנמצא בקירות הלוע של הר הגעש ראנו ראקו. בתוך קערת המכתש ומחוצה לה פזורים פסלים רבים לא גמורים המעידים על הפרעה פתאומית בעבודת הפסלים. בשנת 2009 גילו ארכיאולוגים בריטים כי מקורם של קישוטי הראש העליונים, הנראים כמו כובעים אדומים ענקיים, במחצבה נפרדת שהוסתרה בפונה פאו, הר געש עתיק אחר.
פסלי התקופה האמצעית התפתחו בבירור מאב טיפוס מקומי ואין להם מקבילה במקומות אחרים בעולם. כמו כן, מיוחד לתקופה האמצעית היה פולחן ציפורים עם טקסי ציפורים ששרדו לתקופה השלישית, או המאוחרת. המרכז הטקסי היה הכפר אורונגו.
ניסויים שהתבססו על מסורות האיים בשנים 1955–1956 הראו כי נדרשו רק 12 אנשים כדי להרים פסל של 25 טון לגובה של כ-3 מטרים מהקרקע ולהטות אותו על קצהו של אהו; עבודה זו ארכה 18 ימים ללא כלים מלבד שני בולי עץ ששימשו כמנופים. אבנים מכל הגדלים נתחבו מתחת לפסל בזו אחר זו כדי ליצור "גולם" העולה באיטיות על מנת להרים את המונוליטים הענקיים. המסורת טענה שהפסלים "צעדו" על פני השטח ליעדיהם הרחוקים, אך בניסוי הצליחו 180 תושבי האי למשוך פסל בינוני מעל הקרקע. ניסוי מחודש ב-1986 החיה את המסורת וגילה ש-15 גברים הספיקו להזיז פסל בגודל בינוני על פני הקרקע במצב זקוף על-ידי דחיפתו קדימה עם מערכת חבלים.
