סרי לנקהטיול לסרי לנקה הוא מסע אל מדינה עם מגוון תרבותי עצום ועשיר מאוד. התרבות המקומית היא במידה רבה תוצאה של ההשפעה של כניסת הבודהיזם, לפני יותר מ-2,300 שנה בשילוב ההשפעה הכבדה של ההינדואיזם, יחד עם ההשפעה הפחותה של האיסלאם, הזורואסטריזם והנצרות, בנוסף לפולחן הקדם בודהיסטי לאלוהויות ולאנימיזם, שחלקם עדיין קיימים במסורת ובטקסים של המדינה.
לכן כיום התרבות בסרי לנקה היא שילוב עשיר של אינטראקציה של דפוסים תרבותיים מגוונים הן מקומיים והן שנגזרו ממסחר, דתות, כמו גם קולוניזציה מערבית. הדפוסים התרבותיים של סרי לנקה כיום מראים את ההשפעה המתמשכת של מגוון של תרבויות. התרבות באה לידי ביטוי לרוב בשימוש באמנות, אדריכלות, פיסול ואפילו אוכל. אחד המאפיינים הבולטים ביותר של התרבות בסרי לנקה הוא הפסטיבלים הצבעוניים שלה, המהווים מוקדי משיכה תיירותיים מרכזיים. לדת יש תפקיד חשוב בעיצוב התרבות והמסורות של סרי לנקה.
ההשפעה ההודית על סרי לנקה היא תוצאה הן של הקירבה הגיאוגרפית בין המדינות והן מכיוון שלאורך מאות שנים מלכי סרי לנקה התחתנו עם נסיכות הודיות ושילבו את התרבות ההודית עם שמירה על הזהות הסרי לנקית הייחודית. ההשפעה האירופית הייתה תוצאה של פלישה של ההולנדים, הפורטוגלים ולבסוף הבריטים. הכנסת אורחים גם היא אחד המאפיינים הבולטים של התרבות, מה שהופך את סרי לנקה לאחת המדינות הידידותיות בעולם.
בתקופה שבה חברות אחרות בעולם התהדרו בכושר הלחימה שלהן, החברה בסרי לנקה אימצה פילוסופיה דתית המבוססת על הרציונל, שבה לסובלנות היה חלק משמעותי ביותר. הבודהיזם כפי שהתפתח בסרי לנקה לא היה דת מדינה בלעדית, אבל היה עשיר בתכנים הפילוסופיים שלו כדי לתת מקום למחשבות נוספות לזרום למדינה. הקרבה לדרום הודו ראתה את ההשפעה של ההינדואיזם במדינה גדלה, אך לא מפחיתה מהקבלה הכוללת של הבודהיזם.
אמנות, מוזיקה, דרמה ואפילו אדריכלות גם הם חלק מהמיזוג התרבותי. לאמנות יש חלק בלתי נפרד בהיסטוריה של סרי לנקה והיא מספקת כר מחקר נרחב לארכיאולוגים ואנתרופולוגים שכן האמנות מדברת רבות על אורח החיים בסרי לנקה. ממקדשים ועד ציורי קיר, האמנות עצמה מתארת את ההיסטוריה והתרבות ומשאירה את רישומה על המבקרים באי.
כפי שאמרנו, סרי לנקה היא ארץ של מגוון תרבותי גדול. הדת חודרת להיבטים רבים של החיים ומהווה מרכיב בסיסי במגוון זה. מקדשים בודהיסטים והינדואים, כמו גם מסגדים וכנסיות, עם טקסים צבעוניים משלהם, הם המאפיינים הבולטים ביותר של הנוף התרבותי. דרגות שונות של השפעה קולוניאלית, השפעות מודרניזציה, עושר והכנסה מוסיפים גוונים נוספים לפסיפס התרבותי.
מקורות האדריכלות, הפיסול והציור, נמצאים העת בעתיקה. שרידי יצירות עתיקות ששוחזרו ונשמרו באתרים ארכיאולוגיים, מעידים על ההשראה שמקורה בבודהיזם. גם הספרות הקלאסית מציגה שילוב של השפעות סגנוניות מהודו עם נושאים בודהיסטיים. מאז תחילת המאה ה-20, עם החשיפה לספרות האירופית, רכשה הכתיבה היצירתית המקומית גיוון רב יותר בסגנונה והפכה לחילונית יותר בתוכן.
באמנויות הבמה יש כמה מסורות עממיות סינהאליות וטמיליות ושלל יבוא וחיקויים. בין צורות ריקודי העם, למשל, ניתן למצוא את ריקוד קנדיאן המעודן ביותר, אשר נקשר במשך כמה מאות שנים עם טקס ממלכתי וטקס דתי בבירת הגבעות ההיסטורית קנדי וסביבתה. לעומתו "ריקוד השטן" המאולתר יותר מבוצע בטקסי ריפוי וגירוש שדים. בדרמה, גרסאות מודרניות של תיאטרון עממי חולקות את אור
הזרקורים עם יצירות מקוריות מודרניות ועיבודים של מחזאים מערביים. הן ההשפעות ההודיות והן המערביות ניכרות היטב בצורות המוזיקה הפופולריות.
מעט מאוד מטיילים שמעו על אנשי הוודה, מיעוט אתני בסרי לנקה שאנשיו היו באופן מסורתי שוכני יער, שחיפשו מזון, צדו וחיו בקבוצות במערות בג'ונגלים הצפופים של סרי לנקה.
קהילת Vedda, העם האבוריג'יני המוכר ביותר של סרי לנקה, חיה כיום מפוזרת ביישובים זעירים בגבעות הונאסגיריה במרכז סרי לנקה עד לשפלת החוף במזרח האי. עם זאת, הרבה לפני שההודו-אריים – שהם כיום העם הסינהלי-בודהיסטי השולט – הגיעו לסרי לנקה מהודו בסביבות 543 לפנה"ס, הוודה כבר היו מפוזרים בכל רחבי האי.
למרות היותם התושבים המוקדמים ביותר של סרי לנקה, אנשים יודעים עליהם מעט עד כלום. במשך מאות שנים, אנשי הוודה דוכאו על ידי השלטון הסינהאלי, והוגבלו רק לעניין תיירותי. כיום הם מונים פחות מ-1% מהאוכלוסייה הלאומית.
כיום דברים משתנים לאט עבורם, כאשר הקהילה מחזירה את המורשת שלה יחד עם התפתחות עניין מחודש באנשים הראשונים של סרי לנקה. הסינהאלים נהגו להסתכל עליהם "מלמעלה", אבל הדברים משתנים ואנשים משכילים מעוניינים לדעת על מיעוט זה.
אנשי הוודה מעודדים ביקורי תיירים מכיוון שהם רוצים להעביר את האלמנטים התרבותיים שלהם לדורות הצעירים. בין המסורות שכבר אינן נשמרות הייתה המגורים במערות, עם מעבר ממערה אחת לאחרת כאשר מישהו מהקבוצה מת. לאחר פטירתו של אחד המתגוררים במערה הניחו את הגופה על רצפת המערה וכיסו אותה בעלים בעודם מתאספים ליד עץ גדול להתפלל עבור הנפטר. הם הציעו בשר צייד, דבש ופקעות בר לאבותיהם ולאלוהות העצים, הנהרות והג'ונגלים והתפללו לחיים שלאחר המוות שלהם כדי שהנשמה שלהם תהיה שייכת לאלוהויות; והם בתמורה ישמרו על הנשארים.
