הסוד הכי שמור של ברזיל- הפנטנל. כתיבה וצילום: גליה גוטמן

כשסיפרנו לחברים שאנחנו נוסעים לפַּנְֹטָנַל, הם שאלו פַּנְטָ-מָה? זה היה בשנת 2008. לפני כשלוש שנים נסענו לשם שוב, וגם הפעם התגובות היו כמעט זהות. אגן האמזונס הנמצא מצפון גורף יותר פרסום ותהילה, זה ברור, אבל הפנטנל – אחד האזורים הפחות מוכרים והיותר מפתיעים של ברזיל – הוא המקום למי שבאמת רוצים לראות שפע בלתי ניתן לתיאור של בעלי חיים. כאן נמצא הריכוז הגדול ביותר של בעלי חיים בעולם החדש. ובשונה מיערות הגשם של אגן האמזונס שבהם החיות נחבאות לרוב במארג של הצמחייה העבותה, בשטחים הפתוחים של הפנטנל אפילו הצופה העצל ביותר יכול לצפות בהן כמו בסרט. זאת היא מעין סוואנה דרום אמריקאית אדירת ממדים.

הכובשים הפורטוגזים שהגיעו לברזיל במאה ה-16 כינו אותו אמנם פּנְטָנוֹ, שמשמעו אדמת ביצה, אבל הפנטנל אינו ביצה; זהו האזור הטרופי המוצף הגדול בעולם והוא משתרע על שטח אדיר של כ-200 אלף קילומטרים רבועים. כיצד מתרחשת תופעת הטבע המרתקת הזאת של ההצפה הגדולה בעולם? בכל שנה בעונה הגשומה בין נובמבר לאפריל, יורדים בפנטנל כמעט 1,500 מ”מ גשם. יש אמנם אזורים גשומים יותר על הכדור –  אך בדיוק אז מציפים נהר פרגוואי ויובליו הרבים כ-80 אחוז משטחי העשב הענקיים של הפנטנל, למעט איים של צמחייה וסבך המהווים מקלט לבעלי החיים הרבים. הפנטנל ונהר פרגוואי, כמו גם נהר איגואסו, הם חלק מאגן ההיקוות של נהר פרנה.

ההצפה מתרחשת שנה אחר שנה במחזוריות של שעון, כמו לב הפועם במרווחים שנתיים. כשהגשמים נחלשים ופוסקים, המים בפנטנל מתנקזים ברובם אך עדיין נותרים בו מקווי מים ושלוליות השורצים אינספור דגים, סרטנים רכיכות וחלזונות. בעלי החיים הללו מתניעים שרשרת מזון אדירה של יותר מ-650 מיני ציפורים, כ-1,000 מיני פרפרים, הכי הרבה מינים של דגי מים מתוקים בעולם וכ-120 מיני יונקים. שלא לדבר על יותר מ-1,600 מיני צמחים.

בעונה המוצפת הגישה לרוב שטחי הפנטנל אפשרית אך ורק בסירות ופה ושם במטוסים קלים, אך בעונה היבשה הנמשכת בין יוני לאוקטובר לערך ניתן לערוך פה טיולים גם ברכבי שטח, על גבי סוסים וכמובן ברגל.  חלקים מהפנטנל נמצאים בבוליביה ובפרגוואי, אך רוב רובו נמצא בברזיל. כדי להגיע אליו טסנו מתל אביב לעיר סאו פאולו בברזיל, משם בטיסה לעיר קַמְפּוֹ גְרָנְדֶה היושבת בשוליו הדרומיים של הפנטנל, ומשם עוד כשלוש שעות ומשהו ברכב, עד שהגענו לחוות ש­ַרָאֶס (Xaraes) שבמעבה הפנטנל.

האכסניה שלנו הייתה הפתעה. חשבנו שניזרק בתנאים בסיסיים באיזה מבנה של חווה, והנה מתחם קולוניאלי חד קומתי עם חדרים ענקיים, רצפות קרמיקה כתומות ומיני בר בחדר. מקסים אבל לא מפונפן. מי שרוצה לנוח אחרי האוכל ולפני היציאה הבאה לשטח, מוזמן לחדר ההסבה בחווה, המצויד במסך טלוויזיה גדול, כורסאות רכות ומשחקי שולחן. אפשר גם לסור לחדר הביליארד, לקפוץ לבריכה או סתם ללגום משהו בבר. מן פינוק מאופק, אריסטוקרטי ומאוד לא ממוסחר, בתוככי טבע כמעט בתולי. חיי המתיישבים בחוות הבקר הענקיות שקמו ברחבי הפנטנל לא היו קלים, אבל אחרי שהתעשרו הם ידעו לפנק את עצמם במותרות.

אחר הצהרים המדריכים הזמינו אותנו לשתות איתם טֶרֶרֶה – תה צונן קרח. מפוררים בפטיש עלי תה מחבילה מהודקת וקשה כמו אבן. שמים בגוּאַמְפָּה (כוס העשויה מקרן שור), מוזגים מעט מי קרח, מחכים שייספגו וחוזרים על הפעולה עד שהטררה מוכן. זהו טקס חברתי לכל דבר (כמו שתיית המַאטֶה בארגנטינה, אלא ששם שותים אותו חם). כל אחד לוקח בתורו לגימה מהבּוֹמְבָּה (כפית ארוכה המצוידת במסננת בחלקה התחתון). מי שלא מצטרף נחשב לסנוב. הבוקרים של הפנטנל נוהגים לשתות אותו כשהם מעבירים בקר ומשתמשים להכנתו במי נהר צוננים. בעונה החמה זו דרך להעביר את הסיאסטה של שעות הצהרים הלוהטות.

תיירות היא כיום הענף הכלכלי השני בחשיבותו בפנטנל אחרי גידול בקר. במסגרת מאמציה לקדם את הענף מעניקה ממשלת ברזיל הקלות במסים לבעלי חוות הענק של הפנטנל המוכנים להקצות חלקים משטחיהן לקידום תיירות אקולוגית. התוצאה היא שילוב מעניין בין גידול בקר לבין שמירה על נכס טבע שאין שני לו.

 

להרגיש כמו בסרט טבע

כשעה אחרי שהגענו לאכסניה  כבר החלקנו בסירת קאנו במעלה נהר אַבּו­ֹבְּרָל, העובר בשטחי החווה. בעונה הגשומה הנהר יכול לעלות בארבעה מטרים ויותר מגובהו כעת, אבל עכשיו גדותיו היו יבשות יחסית ורוחשות חיים. על הגדה הבוצית רבצו קַיימָנִים (זוחלים ממשפחת האליגטורים). כמה קָפִּיבָּרוֹת (המכרסמים הגדולים בעולם שאורכם יכול להגיע ליותר ממטר, והליצנים רואים בהם הכלאה בין חולדה לחזיר בר) עמדו על הגדה ממול והביטו בנו. בפנטנל יש כמה מיני קופים, כמו למשל קַפּוּצִ’ין ומַרְמוֹסֶט, אבל פתאום שמענו נהימות מוזרות, כמו נביחות. אלו היו קופי שַאָגַן שקיפצו בין ענפיו של עץ אדיר, הקימו מהומת אלוהים ונשמעו כמו ועידת מפלגה.

עגור נמרי התעופף בצווחות מתוך הסבך והתיישב על עץ אִיפֶּה. בעונה היבשה עצי האיפה פורחים ברחבי הפנטנל בלבן בוהק, ורוד יפהפה וצהוב מסנוור. ציפור צ’ַצַ’לָקָה שנראית כמו תרנגולת פילחה את האוויר בצרחות. שלדגים צבעו את האוויר בנוצותיהם, פרפרים התעופפו לנו מעל לראש במין אורגיה אווירית. ממרחק מה נשמעות קריאות של בוקרים וגעיות של פרות. גחליליות החלו לאותת בסבך. מבלי משים עברו שעתיים. עוד מעט ערב וצריך להתחיל לחתור בחזרה.

עופות קַרַקַרַה הדומים לנץ ומסוגלים להרוג עגל אם הם פועלים בלהקה, עמדו בשקט על אחד העצים. שקיעה כתומה. הקיימנים עוד לא זזו מטר, בוהים בעולם בעיניהם העגולות. סוגים שונים של טוקאנים התעופפו מעלינו, כל אחד יותר צבעוני מחברו. הרגשתי שאני בסרט טבע. חסידת גַ’בִּירוּ (טוּיוּיוּ בפי המקומיים) עם ראש שחור ו”צווארון” בצבע דם ניקתה את נוצותיה והתבוננה בבבואתה המשתקפת במים. בגובה של 1.40 מטר ומוטת כנפיים באורך של למעלה מ-2.5 מטר, היא הסמל של הפנטנל.

בכל יום חווינו את המקום בדרך שונה. אחת הדרכים הטובות לטייל ברחבי הפנטנל היא על גב סוס. כך אפשר לחצות מקווי מים מבלי להירטב. באחד הערבים עלינו על סוסים לטיול של ערבית. פתאום בסבך ראינו נקבת אוכל נמלים בצבע דבש ועל גבה גור. השניים היו מופתעים מהמפגש לא פחות מאתנו.  הערב ירד. הגחליליות החלו שוב לאותת מתוך הסבך. עשרות עיניים של קיימנים בערו בחשיכה מתוך המים. כשחזרנו לחווה חיכתה לנו ארוחת ערב של מלכים. קינחנו בקַאִיפִּירִיניָה (Caipirinha),הקוקטייל הלאומי של ברזיל, המורכב מקשאסה, ליים, סוכר לבן וקרח כתוש.

על הבוקר, ממש עם הזריחה, מתחת לחלון הייתה מתחילה קקופוניה נהדרת של ציפורים. בכל רגע ציפור אחרת הצטרפה למקהלה. תוכי מקאו בשלל צבעים צווחו בין ענפי העצים, ותוכי מקאו ענקיים שצבעם כחול פטרול (שמם המדעי Hyacinth macaw) מהפנט ביצעו באזזים מעל לראש. “כחולי המדים” הם הגדולים (ובעיני גם היפים) ביותר בין התוכים והם בסכנת הכחדה. מחירו של תוכי כחול עלול להגיע ל-20 אלף דולר בשוק. מיותר לציין שהסחר בהם ממש לא חוקי.

לא פעם גילינו עקבות טריים של המלך, הוא היגואר, אבל לראותו לא זכינו. “אתה אולי לא תראה את היגואר”, אומרים המקומיים, “אבל הוא רואה אותך”.

 

כמו לצוף באקווריום

לא רצינו לעזוב את הפנטנל, אבל רצינו להגיע גם לבּוֹנִיטוֹ. במונחים ברזילאיים בוניטו היא כמעט מעבר לפינה, אבל כדי להגיע לשם נסענו דרומה-מערבה כשלוש שעות ומשהו ברכב. בוניטו נחשבת לבירה האקולוגית של ברזיל והנהרות באזור זכים כבדולח, פשוטו כמשמעו. זה היה מחזה קצת מוזר: קבוצה של אנשים מבוגרים הולכים ביער גשם על גדת נהר ריו דה פראטה (Rio da Prata, בתרגום חופשי נהר הכסף) כשהם חנוקים בחליפות צלילה, מצוידים בנעלי גומי וחמושים במשקפות צלילה ובשנורקל.

הלכנו כך בין העצים. מעלינו התעופפו טוקאנים. תוכי מקאו בצבעי ארגמן עד טורקיז צווחו בקול וקופי קַפּוּצִ’ין קטנים ריקדו בין הענפים. בעוד כארבעים דקות של הליכה נינוחה נגיע לנקודה שבה מתחיל הנהר אוליו ד’אגואה (Olho d’agua). המדריך, חתיך ברזילאי שחום, נכנס ראשון לבריכה הטבעית הירוקה שבתחתיתה מפכים המעיינות היוצרים את הנהר. הרכבנו מסכות צלילה על הפנים, שמנו את השנורקל בפה והכנסנו את הראש למים.

זה היה כמו להיכנס לאקווריום ענק, צלול כמו בדולח. ראינו בבהירות את הנביעות שבתחתית הנהר, מבעבעות כמו סירים של שד נהרות. דגיגים פצפונים הניזונים מתאי עור מתים נשכו ועקצצו בעדינות את שוקי הרגליים שבצבצו מתוך חליפת הצלילה, משתעשעים עם האורחים הבלתי צפויים.

הסבר קצר של המדריך, ואנחנו מפקירים את עצמנו לזרם, מרחפים כמו בחלום במורד הנהר הזורם באיטיות, מתמסרים לתחושת הציפה, מנווטים בעזרת הידיים בלבד. כדי לא לפגוע בדגים ובצמחיית הנהר ולא להעכיר את המים, התבקשנו להימנע מתנועות רגליים, מנגיעה בחול שבתחתית הנהר ומשימוש במסנני קרינה. במים השקופים שטו דגים בכל מיני צבעים וגדלים: דגי דוֹרָאדוֹ זהובים וענקיים, דגי פִּיאַפּוּטַאנְגָה כסופים עם כתמי צבע כתומים בזנב ובראש, דגי קוּרִימְבִּטָה שצבעם כסף וזנבם כחלחל, ועוד ערב רב של דגים מסוגים שונים.

באחד מעיקולי הנהר ראינו קיימן. הוא רבץ על הגדה ונהנה מהשמש החמימה. ראינו גם נחש אנקונדה רובץ על גזע עץ שטבע במים. רוב גופו הענקי היה שקוע במים ומעליהם בלטו רק עיניו ונחיריו, הממוקמים בקדמת ראשו ומאפשרים לו לאתר את טרפו. הוא לא גילה בנו כל עניין, כי מה שהוא באמת אוהב לאכול אלו לוטרות וצבי מים, ואם מסתייע גם קפיברה ולעתים אף קיימן ויגואר.

לנו, אנשי הים הפתוח והמלוח שרגילים להילחם בגלים, הריחוף האיטי במי הנהר המתוקים היה חוויה מתקנת. מוציאים את הראש ורואים צמחיה ירוקה בוהקת וציפורים צבעוניות מעל. מכניסים את הראש למים ועולם שלם שט ממול. לפעמים צריך להיזהר מגזעי עצים שהתמוטטו אל הנהר וחוסמים את הדרך, וקורה שהזרם סוחף פתאום במהירות ובחוזקה באחד מעיקולי הנהר, אבל עדיין מדובר בהרפתקה שלווה ונינוחה להפליא.

כך זרמנו לנו מרחק של כשני קילומטרים במורד הנהר ולא רצינו שום דבר. ואז הגענו לנקודה שבה אוליו ד’אגואה נשפך לריו דה פראטה, הגדול והמהיר ממנו. מי שרצה הוזמן להמשיך בסירה קטנה עם מנוע חשמלי. היתר, בהם אני, המשכנו עוד כברת דרך עם השנורקל. לא רציתי לצאת מהחלום. לא רחוק מנקודת היציאה מהנהר חיכה לנו רכב שהחזיר אותנו למרכז המבקרים שבחוות מימוסה (Estancia Mimosa), שם התארגנו ליציאה כמה שעות קודם.

ארוחת הצהרים כללה ממיטב מטעמי המטבח העשיר של מחוז מַאטוֹ גְרוֹסוֹ דוֹ סוּל –  שבבי קִסִבִה (שורש מאכל אופייני לאזור) מטוגנים ופריכים,  בּוֹרִי-בּוֹרִי (עוף המבושל עם כופתאות ברוטב עשיר ומתובל), מטעמים מדגי שפמנון ועד קינוחים –  הוגשה בחדר האוכל של בית האחוזה המהודר, ששימש בעבר את בעליה של חוות מימוסה.

זוהי אחת מחוות הענק שקמו באזור בתחילת המאה ה-20, והיא נמצאת כיום בתחומי שמורת Recanto Ecologico do rio da Prata. מרכז המבקרים ששופץ והותאם לקבוצות קטנות מסודר להפליא ועם זאת רחוק מלהיות ממוסחר. יצאתי למרפסת הענקית ולדשא עם כוסית קאיפרינייה ביד. נשכבתי באחד מערסלי העור ולא רציתי לעזוב.

 

גליה גוטמן היא עיתונאית ומרצה המתמחה בטיולים ומסעות מיוחדים בעולם, ובעלת בלוג טיולים “בלוג-גליה”, ראו כאן.

רוצה שנמצא עבורך טיול שמתאים לך בדיוק ?

מלא/י את הטופס ונציג שלנו יחזור אליך