מה אתם יודעים על הקראים

קראים (מהמילה מקרא) היא תנועה דתית יהודית שדחתה את המסורת שבעל פה כמקור לחוק אלוהי והגנה על התנ"ך כמקור האותנטי היחיד של דוקטרינה ופרקטיקה דתית. בביטול התלמוד כחוק מעשה ידי אדם המחליף את התורה שניתנה על ידי אלוהים, הקראים הציבו את עצמם בניגוד ישיר ליהדות הרבנית.

התנועה החלה בפרס של המאה ה-8 ולמרות שחבריה מעולם לא היו רבים, היא התפשטה למצרים ולסוריה ומאוחר יותר לאירופה דרך ספרד וקונסטנטינופול.

הקראים מאמינים כי התנ"ך מסביר את עצמו, ודחו פרשנויות אישיות של כתבי הקודש. עם זאת, התנועה מצאה עד מהרה צורך לפתח מסורת שבעל פה משלה ליישום עקרונות כתבי הקודש בחיי היומיום. הסגפנות הפכה כה חמורה עד כי נאסר על המאמינים לא רק להדליק אש בשבת, אלא אף להתחמם או להשתמש באור מאש שהודלקה ביום שישי. חג החנוכה דוכא, והוחלט על קפדנות רבה בנוגע לחוקי תזונה, טהרה, צום, לבוש ונישואין (נאסר על המאמינים להינשא מחוץ לקבוצה). מונותאיזם בלתי מתפשר הוביל להדרה של חפצי פולחן יהודיים מסורתיים כמו תפילין ומזוזות.

בתחילה נקראו תומכי התנועה עננים, על שם ענן בן דוד, הדמות המנהיגה הראשונה של הקבוצה, אשר גיבש קוד חיים עצמאי מהתלמוד. במהלך המאה ה-9 או ה-10 אומץ השם קראים כדי להדגיש את הדגש של הקבוצה על קריאה אישית של התנ"ך.

לפי עדויות כתבי הקראים, מנתה העדה קרוב לארבעים אחוז מכלל העם היהודי בסביבות המאות התשיעית והעשירית. כיום, במחציתה הראשונה של המאה ה-21 אוכלוסיית הקראים מהווה פחות מחצי אחוז מהעם היהודי.

במשך זמן רב סבלה התנועה מפילוגים רבים ומחוסר בחוקרים מוסמכים שיגנו על עמדתה לגבי התנ"ך. סעדיה בן יוסף (המאה ה-10) היה מתנגד גלוי ויעיל לקראיזם וניסה להדיר את הקראים מקהילות יהודיות. הוא ואחרים, לעומת זאת, אולצו על ידי עצם קיומם של הקראים לפתח פילוסופיה יהודית ולחדד את פרשנותם כדי להגן על השימוש של היהדות הרבנית במסורת שבעל פה (ובפרט בתלמוד). מחלוקות אלו עודדו את שני הצדדים לייצר מסה גדולה של ספרות פולמוסית בעברית ובארמית, שהאוסף הגדול ביותר שלה נמצא כיום בספרייה הציבורית של סנט פטרסבורג דווקא.

לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הצלבנים במאה ה-11 נדדו רבים מן הקראים לאימפריה העותמנית. לאחר שהמרכז בקוסטנטינופול שקע בסוף ימי הביניים הם עברו לחצי האי קרים ולמדינות אחרות במזרח אירופה. במחצית השנייה של המאה ה־17 היו כ־30 קהילות קראיות במזרח אירופה. הקראים במזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם – השפה הקראימית ("לשון קדר"). החל מהמאה ה־19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית, שהתכחשה לשורשיה היהודיים. הדבר השפיע על גורלם של הקראים במהלך השואה (ראו פיסקה מוקדשת לנושא למטה).

קהילות קראים עדיין קיימות כיום. הקהילה בישראל מוערכת ביותר מ-30,000 נפש והיא מרוכזת סביב אשדוד ורמלה. קיימות כמה קהילות קטנות מחוץ לישראל; רבים מאלה המתגוררים במזרח אירופה רואים את עצמם שונים מבחינה אתנית מיהודים קראים אחרים. ספרות הקודש של הקראים פחות עשירה מזו של קהילות יהודיות אחרות, ויש בה מעט שירה אך קריאות רבות של טקסטים כתובים.

הקראים בליטא

אחת מקהילות הקראים הבולטות במרכז אירופה נמצאת עד היום בליטא. לפי עדותם, הקראים הגיעו לליטא המאה ה-14. אלו התאריכים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקראים הליטאים:

• 1397-1398 – תחילת ההתיישבות בליטא (טרקאי).
• 1441 – הקראים הליטאים מקבלים זכויות שלטון עצמי. מאז בוחרת הקהילה את המנהיג, האחראי על חייה הפנימיים ומייצג את האינטרסים שלה מול הריבון, המנהל והתושבים.
• 1528 – ההמנונים הראשונים בשפת הקראים פורסמו בסידור תפילה.
• 1690 – פרופסור גוסטב פרינגר (1651-1710) מאוניברסיטת אופסלה בשוודיה, שנשלח על ידי מלך ארצו קרל האחד עשר, ערך טיול מיוחד לליטא והיה הראשון ששם לב לשונות האתנית והלשונית של הקראים.
• 1710 – בליטא פרצה מגפה, מספר רב ביותר של קראים מתו.
• אמצע המאה ה-19 – נוסדה מועצת הקראים הרוחנית בטרקאי.
• 1932 – נוסדה אגודת חובבי הספרות וההיסטוריה הקראים בווילנה.
• 1936 – הוכרז חוק המסדיר את המעמד המשפטי של הקהילה הדתית הקראית במדינה.
• 1949 – כנסת (בית הכנסת) הקראים נסגרה בווילנה.
• 1970 – כנסת הקראים בפונבז'יש נהרסה.
• 1988 – נוסדה קהילת הקראים התרבותית בליטא.
• 1989 – התקיים קונגרס הקראים הבינלאומי הראשון בטרקאי.
• 1992 – קהילת הקראים המסורתית, שהייתה קיימת מאז המאה ה-14, קיבלה מעמד של ישות משפטית והתיישבה בווילנה.
• 1993 – כנסת הקראים בווילנה שוקמה ונחנכה מחדש.
• 1997 – חגיגות 600 שנה להתיישבותם הראשונה של הקראים בליטא.

כיום מונים הקראים בליטא כמה מאות נפשות בלבד והם בין המיעוטים הקטנים במדינה. כאמור, בשנת 1397, ויטאוטאס, שליט מה שהיה אז הדוכסות הגדולה של ליטא, הזמין כמה מאות משפחות קראיים מחצי האי קרים לטרקאי כדי לשמש כמגיניה ולוחמיה. הקראים קיבלו כגמול את האדמה בין שתי טירות טרקאי שטח שנקרא רחוב קראים עד היום. טיול כאן מגלה בתי עץ צבועים בצהוב, ירוק ואוקרה.

טירתו של ויטאוטאס, שנבנתה על אי באגם גאלווה, נותרה המראה הדרמטי ביותר בעיר גם כיום; עם זאת, טרקאי איבדה בסופו של דבר את הצורך בצבא. לאחר שהקראים לא נדרשו עוד להיות לוחמים, הם הפכו לגננים וסוחרים במקום זאת, והתפרסמו בגידול מלפפונים – והיכן ליטא הייתה בלי מלפפונים חמוצים?

כמה דרכים להכיר את ההיסטוריה הקראית בטרקאי:

1. הטירה

טירת טרקאי, המתנשאת בלב אגם גאלווה, שעליה נקראו הקראים להגן, נראית כמו משהו מתוך אגדה, עם קירות הלבנים כתומים והמגדלים המחודדים שלה. כיום ניתן להגיע אליה דרך שני גשרים מעץ והיא מכילה את מוזיאון ההיסטוריה של טרקאי, ובו אוסף של כלי נשק, כלי חרס, זכוכית ורהיטים. בראש הטירה נמצא חדר עם תצוגות על הקראים. ניתן לשכור סירה באגם ולצאת לטיולים המקיפים את האי.

2. רחוב הקראים

זהו הרחוב הראשי הקטן של העיר, המשתרע מהמרכז לכיוון טירת האי. רוב בתי העץ הנוכחיים מתוארכים למאה ה-19, ככל הנראה מחליפים בתים ישנים יותר. לחלקם גנים יפים מאוד, שכן לאחר שהקראים הפכו מלוחמים לגננים וסוחרים, הם שתלו ערוגות ירק היורדות לכיוון האגם. אלה נעלמו ברובם תחת בתי קפה ומסעדות, אך רבים מהתושבים ברחוב עדיין קראים.

3. קנסה

הקנסה (בית תפילה) נמצא גם הוא ברחוב קראים. מבנה זה, העשוי ברובו מעץ, מתוארך לסוף המאה ה-19 והחליף מבנה שנשרף בשנת 1824. הוא נותר בשימוש הן במהלך הכיבוש הנאצי והן במהלך הכיבוש הסובייטי, בעוד שהקנסה המודרני יותר בווילנה, שנבנה בתחילת המאה ה-20, הפך לארכיון, ואז לדירות. הקנסה בטרקאי הוא מבנה מרובע קטן עם חלונות ויטראז' וגג מחודד. יש בו מרפסת בקומה העליונה לנשים. טקסים מתקיימים בשבת, אך מבקרים אינם מוזמנים.

4. בית הקברות הישן של הקראים

עם מצבותיו והאותיות העבריות שעליהן, בית הקברות של הקראיים בטרקאי נראה דומה למדי לבתי הקברות היהודיים הישנים של פולין וליטא. הוא ממוקם ליד רחוב זליוג'י ומחולק לשני חלקים: החלק הצפוני הישן, שהיה בשימוש מהמאה ה-14 ועד 1710, והדרומי המאוחר יותר, שנמשך עד 1932. בחלק האחרון מתחילות להופיע כתובות ברוסית ובפולנית.

5. מאכלים קראיים

מנות מיוחדות הנחשבות קראיות נפוצות בליטא. ישנם מקומות רבים בטרקאי לטעום אותן, אך רק שניים מנוהלים על ידי משפחות קראיים: קיבינלר וקיובטה, שניהם קרויים על שם מאכלים קראיים מפורסמים. מאפי הקיבין בצורת ירח ממולאים בבשר, גבינה או ירקות, בעוד שעל מאפי הקיובטה העגולים הגדולים יותר נאמר שהם בצורת שמש או מגן.

הקראים בשואה

קורות קהילות הקראים במהלך השואה נקראות כסיפור מתח, עם טוויסטים רבים בעלילה. וכך נכתב על הנושא במרכז המידע אודות השואה של יד ושם: (מובא בקיצורים):

מראשית המאה ה 19- ביקשו הקראים ברוסיה לקבל שוויון זכויות, וכמה מחכמיהם טענו שאינם ממוצא יהודי. במחצית השנייה של המאה ה 19- נתקבלה טענתם, הם הושוו בזכויות לרוסים, השתלבו בחברה ושירתו בצבא הצאר ובפקידות. לראשונה נתקלו הנאצים בבעיית הקראים כשפרסמו את התקנות להנהגת חוקי נירנברג. בשנת 1938 פנו ראשי עדת הקראים הקטנה בברלין לשלטונות וביקשו לפטור אותם מן התקנות, וטענו, בהסתמכם על מעמדם המשפטי ברוסיה הצארית, שאינם ממוצא יהודי. הנאצים בדקו זאת, ואכן קבעו כי הם כת שאיננה נחשבת לקהיליה דתית יהודית מבחינת התקנות ההן, ושאי-אפשר לסווגם כיהודים. המסמך ההוא הפך לצו, והיה מאז הבסיס לטיפול בקראים מצד השלטון הנאצי. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה שוב נתקלו הגרמנים בקראים, הפעם במדינות אירופה שנכבשו. הכוחות הכובשים ביררו בברלין, ומשם קיבלו הוראות שלא לפגוע בקראים שכן אינם ממוצא יהודי. הנאצים הסתמכו על הדעה כי הקראים הם ממוצא תורכי-מונגולי, ואת דת ישראל קיבלו ממיסיונרים בממלכת הכוזרים במאות השמינית והתשיעית. בסוף קיץ 1942 פנו הנאצים בנפרד למלומדים יהודים בשלושה גטאות: לפרופסור מאיר בלבן וד"ר יצחק שיפר בוורשה, לזליג הירש קלמנוביץ' בווילנה, ולד"ר לייב לנדאו וד"ר יעקב שאל בלבוב. בחוות הדעת שלהם כתבו שמוצא הקראים אינו מהיהודים, כי המלומדים ביקשו להצילם מגורל היהודים. במאי 1943 קבע המיניסטריון לשטחים הכבושים במזרח סופית, שהקראים אינם נמנים עם הקהילייה הדתית היהודית, ומוצאם תורכי-טטרי-מונגולי. הקביעה של המיניסטריון הצילה את הקראים מגורל אחיהם היהודים – ההשמדה במסגרת ה'פתרון הסופי' של בעיית היהודים.

כמה מאות קראים מחצי האי קרים אף שירתו בצבא הגרמני בופן ס"ס ובחטיבה הטטרית, והציגו יחס מעורב כלפי היהודיים. חלקם סייע להם אולם חלק תרמו להשמדתם בהציגם רשימות של שמות של קראים בערים השונות, ללא השמות של יהודים שניסו להעמיד פני קראים.